"תמונות יפואיות 2": הנוסטלגיה שוב חוזרת לקולנוע, אבל האם היא מספיקה?

אחת התופעות המעניינות בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות היא חזרתן של דמויות אהובות מן הטלוויזיה ומהזיכרון התרבותי למסך הגדול.

היוצרים יודעים דבר אחד היטב: כשהקהל כבר אוהב את הדמויות, חלק מהעבודה נעשה עוד לפני שהסרט מתחיל.

אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה האפשרית.

האם אהבה לדמויות מספיקה?

בביקורת שפורסמה במאקו ב־22 באוקטובר, תומר קמרלינג מתח ביקורת חריפה על התסריט, על סצנות הפעולה ועל הבדיחות. לשיטתו, הסרט אינו מצליח להצדיק את עצמו כיצירה קולנועית עצמאית.

כדאי להדגיש: זוהי ביקורת אחת, ולא קונצנזוס מקצועי מגובש. מוקדם לקבוע על בסיסה מה חושבים כלל המבקרים או הצופים.

בכל זאת, היא מעלה שאלה חשובה: האם סרט המשך אמור לתת לקהל עוד מאותו דבר, או להציע משהו שלא קיבל קודם?

ההצלחה של הסרט הראשון

לפי הדיווח במאקו, הסרט הקודם משך כמאה אלף צופים בישראל. מדובר בנתון שמסביר מדוע יש עניין מסחרי בסרט המשך, אבל אינו מעיד כשלעצמו על האיכות שלו.

חלק מהקהל מגיע לסרט כזה בדיוק כדי לפגוש שוב את הדמויות המוכרות. הוא אינו בהכרח מצפה לחדשנות קולנועית. אחרים ידרשו מן היוצרים להצדיק את הכרטיס באמצעות עלילה, הומור והפתעות.

למי מתאים?

בעיקר לחובבי העולם והדמויות של "תמונות יפואיות". צופים שמחפשים סרט עצמאי, שאינו נשען על היכרות מוקדמת עם המותג, עשויים לרצות להמתין לביקורות נוספות.

השורה התחתונה: "תמונות יפואיות 2" מעמיד במבחן את כוחה של הנוסטלגיה. נכון לעכשיו יש ביקורת ראשונית חריפה, אבל עדיין אין בסיס מספק לפסיקה כוללת על קבלת הסרט.