שש שעות, 800 עמודים וסופרת אחת שנכנסת לבמה בלי לדפוק: ״מידלמארץ׳״ חיה מחדש
ה־RSC הפכה את הרומן העצום של ג׳ורג׳ אליוט לשני מחזות וכמעט שש שעות. המבקרים מסכימים שניה טאול נפלאה; הם מתקוטטים בשאלה אם הכנסת הסופרת עצמה לבמה היא הברקה או ספוילר עם חולצת משי.
יש ספרים שקוראים, ויש ספרים שמניחים ליד המיטה כדי שהשידה לא תתנדנד. מידלמארץ׳ של ג׳ורג׳ אליוט, יותר מ־800 עמודים של אהבות גרועות, שאיפות טובות וחשבונות בנק שהורסים את שניהם, שייך לשתי הקבוצות. עכשיו ה־Royal Shakespeare Company החליטה שהפתרון לכרך הענק הוא פשוט: לא לקצר יותר מדי. העיבוד של נינה ריין מגיע בשני חלקים, כמעט שש שעות בסך הכול, כי לפעמים גם התיאטרון רוצה לדעת מי באמת מחויב לקשר.
הכתבה מבוססת על חומרי ההפקה וביקורות שפורסמו; היא אינה מוצגת כחוויית צפייה אישית. זה חשוב במיוחד כשמדובר ביום תיאטרון ארוך כל כך: לא נעמיד פנים שישבנו שש שעות רק מפני שיש לנו כיסא ומקלדת.
לזקק 800 עמודים בלי להפוך אותם למרק
ריין והבמאי ג׳רמי הרין בנו שני מחזות: החלק הראשון נמשך כשעתיים ו־50 דקות, והשני כשעתיים ו־55 דקות. צוות של 18 שחקנים מגלם את תושבי העיירה הבדיונית סביב 1830, רגע לפני רפורמה פוליטית ושינוי חברתי. במרכז עומדת דורותיאה ברוק, אידיאליסטית צעירה שמחליפה תשוקה בידע ומתחתנת עם קזובון, מלומד מבוגר שמוכיח שגם במאה ה־19 אפשר היה לבחור בן זוג כאילו מאשרים תנאי שימוש בלי לקרוא.
סביבה נבנים עוד נישואים, חובות וסודות. הרופא ליידגייט רוצה לתקן את הרפואה ומגלה שהחיים מעדיפים לתקן אותו; רוזמונד רוצה יופי, מעמד ונוחות, רצוי על חשבון מישהו אחר; והבנקאי בולסטרוד מגלה שעבר קבור הוא עדיין עבר עם דופק. הבמה כמעט חשופה, והעולם נוצר משחקנים, אור, תלבושות וחפצים שעולים מן הרצפה. לא שחזור מוזיאוני, אלא עיר קטנה שבה כולם רואים את כולם — ומבינים מעט מאוד.
המהלך שמדליק את המבקרים וגם מעצבן אותם
הטריק המרכזי של ריין הוא להעלות לבמה את ג׳ורג׳ אליוט עצמה, בגילומה של אמנדה רוט. היא אינה רק מספרת: הדמויות פונות אליה, מבקשות עצה, מתווכחות איתה ולעיתים כמעט דורשות החזר מהמחברת. רוט לבושה בקו עכשווי יותר מן הדמויות הוויקטוריאניות, כאילו העורכת הראשית ירדה לרגע מהיציע לבדוק מדוע העלילה שוב יוצאת משליטה.
כאן מתחיל הוויכוח. ג׳ורג׳ינה בראון ב־The Independent ראתה בהפיכת אליוט לדמות את המהלך הנועז והמבריק ביותר בעיבוד, ושיבחה את החוכמה והחמלה של רוט. שרה קרומפטון ב־WhatsOnStage חשבה שהמנגנון שומר את האנושיות והאירוניה של הרומן בתוך עולם בימתי זורם. מנגד, דומיניק קוונדיש ב־The Telegraph טען שנוכחות המחברת מחלישה את החיות של הדמויות, וגם ב־The Stage העירו שהמספרת לפעמים מסבירה תגובה שכבר ראינו. במילים אחרות: חצי מהמבקרים רוצים שג׳ורג׳ אליוט תישאר על הבמה; החצי האחר מבקש ממנה לסמוך על הקהל ולחזור למשרד.
בחלק השני, הכפפות יורדות
על דבר אחד כמעט אין מריבה: ניה טאול כדורותיאה היא מרכז הכובד. אריפה אכבר ב־The Guardian נתנה ארבעה כוכבים, מצאה את החלק הראשון מהיר ורחב מדי לפרקים, אבל כתבה שהחלק השני מוצא את הרגליים שלו והופך את הנישואים הכושלים לטרגדיה מטלטלת. ביקורות נוספות שיבחו את טאול על היכולת להעביר אידיאליזם, עלבון והתפכחות בלי להפוך את דורותיאה לקדושה עם תאורה מחמיאה.
בסיכום ביקורות שפורסם ב־6 בנובמבר נאספו 14 ביקורות; תשע מהן נשאו דירוג, והממוצע היה 4.1 מתוך 5. זה נתון מרשים, אבל לא משאל עם. נכון לבדיקת 8 בנובמבר לא נמצא מדד קהל פומבי בעל היקף מספק שאפשר להציג באחריות. יש עדויות אישיות נלהבות בבלוגים ובביקורות משתמשים, אך אין בסיס להכריז ש״הקהל השתגע״. הקהל אולי השתגע; העיתונות עדיין צריכה ספירה.
הקוריוז: הסדרה חזרה להיות סדרה
הרומן המקורי לא הופיע לראשונה כגוש אחד מאיים. הוא פורסם בשמונה חלקים בין דצמבר 1871 לדצמבר 1872. העיבוד הבימתי מחזיר אותו, במידה מסוימת, למבנה של פרקים: שני חלקים שאפשר לראות ביום אחד או בשני ערבים. כלומר, עוד לפני הטלוויזיה וה־Streaming, ג׳ורג׳ אליוט כבר ידעה איך משאירים קהל עם עלילות פתוחות ומבקשים ממנו לחזור לפרק הבא.
וזו כנראה הסיבה שהעיבוד מסקרן גם בלי להכריז עליו כיצירת מופת מהכורסה. הוא אינו מנסה להעלים את הגודל של מידלמארץ׳; הוא הופך את הגודל לאירוע. בעולם שבו כל סיפור מקוצץ ל־90 שניות ונשלח לגלילה, שש שעות על אנשים שטועים באהבה, כסף ויוהרה נשמעות כמעט כמו מרד.
למי שבאמת מתכנן להגיע
שני חלקי Middlemarch מוצגים בתיאטרון Swan בסטרטפורד־אפון־אייבון עד 16 בינואר 2027. ה־RSC פרסמה כרטיסים החל מ־15 ליש״ט, לצד מופעים מונגשים עם כתוביות ותיאור קולי במועדים נבחרים. מחירים וזמינות משתנים, ולכן יש לבדוק אותם בעמוד הרשמי של ההפקה. מי שמגיע בשביל קיצור דרך לרומן יקבל כמעט שש שעות. מי שמגיע בשביל לראות איך תיאטרון הופך מחשבות לחיים — כנראה יבין למה המבקרים מוכנים לשבת.
לעוד סיפורים בתרבות נט ←
