בגיל 81 הוא זכה בבוקר: סוף העולם של מ׳ ג׳ון הריסון מתחיל בשאלות שלנו
The End of Everything הביא לסופר הוותיק את פרס הבוקר 2026. מאחורי הזכייה יש עולם מתפורר, דודָה שלא מחכה לאישור, ויכוח על ההסברים שאנחנו דורשים מספרים וגם עבר מפתיע עם חתולים מדברים.
בגיל 81, אחרי קריירה שנמשכת כשישים שנה, מ׳ ג׳ון הריסון קיבל את פרס הבוקר על ספר שקוראים לו The End of Everything. סוף הכול. מתברר שזאת יכולה להיות גם התחלה טובה מאוד, לפחות עבור סופר שכבר מזמן לא אמור להוכיח שהוא הבטחה צעירה.
הרומן זכה בפרס הבוקר לשנת 2026, והשאלה המעניינת אינה רק מי יצא מלונדון עם 50 אלף ליש״ט ופסלון. מעניין יותר לראות איזו ספרות מקבלת עכשיו את הבמה: סאטירה על עולם שאיבד את ההסברים שלו, ובכל זאת ממשיך להתעקש שצריך להכין קפה ולחיות איפשהו.
198 עמודים, בלי ועדת חקירה לסוף העולם
זה הרומן ה־13 של הריסון, והקצר מבין ששת הספרים שהגיעו לרשימה הסופית השנה. 198 עמודים בלבד. בזמן שסדרות טלוויזיה מסוימות צריכות שמונה שעות כדי להסביר מדוע מישהו לא ענה להודעה, כאן אמורה להיכנס קטסטרופה שלמה בין שתי כריכות דקות יחסית.
במרכז העלילה פיליפ טננט, שמתפרנס מאיסוף דברים שהים פולט לחוף באנגליה של העתיד הקרוב. העולם כבר עבר משבר, אבל מה בדיוק קרה לו נשאר מעורפל. לצד פיליפ נמצאת דודתו מרני, אישה מבוגרת שלא מתכוונת לתת להתפוררות הסדר הציבורי לקלקל לה את היכולת לפעול.
ואז מגיע החפץ. או היצור. כבר ההיסוס הזה חשוב: הדבר שפיליפ מוצא משתנה, גדל ומחקה התנהגות אנושית. מי שמחפש הוראות הפעלה מסודרות עשוי לגלות שהספר מעדיף לשאול למה אנחנו זקוקים להן כל כך. זאת הצגה של נקודת המוצא, לא ביקורת המבוססת על קריאה אישית של הספר.
השופטים בחרו באי־נוחות
חבר השופטים, בראשות מרי בירד, בחר ברומן פה אחד לאחר דיון בששת המועמדים. בירד הדגישה בנימוקיה את המבט על הפוליטיקה של ההווה דרך עולם עתידי: כללים מתפוררים, כוח עובר לידיים אחרות ואנשים מנסים להמשיך בשגרה בלי להבין לגמרי מה השתנה.
זו גם דרך מעניינת לחשוב על כוחו של סיפור. לא כל יצירה חייבת להעניק לקורא תחושת שליטה. לפעמים היא יכולה לעשות את ההפך: לפרק את הביטחון שלנו בכך שלכל דבר יש הסבר קצר, שאפשר להדפיס על כרטיסייה ולשמור לאחר כך. זאת פרשנות לזווית שהציגו השופטים, ולא המלצה לבלבל קוראים בשם האמנות.
הביקורות מתלהבות, אבל לא מוכרות חופשה
במדריך הקריאה של הפרס מובאות ביקורות המדגישות לצד האימה והערעור גם חמלה ויופי. קתרין טיילור מה־Financial Times מתעכבת על המתח שבין הזעזוע לרגישות האנושית; אוליביה הו מה־Literary Review מצביעה על האופן שבו הספר לוכד את חרדת התקופה בלי להעמיד פנים שפענח אותה.
לכן לא כדאי לתרגם את ההתלהבות להבטחה שזה ספר נעים, קל או מתאים לכל קורא. גם זכייה יוקרתית אינה חוזה שמחייב אותנו לאהוב את הזוכה. אין כאן מדד קהל מאומת שאפשר להעמיד מול בחירת השופטים, ואין בסיס לקבוע שכולם מסכימים איתם. המחלוקת הפרטית של הקורא עם ספר היא חלק מהעניין, לא תקלה שצריך לתקן.
הקוריוז: לפני הפסלון היו גם חתולים מדברים
הריסון אינו אורח מקרי בעולם המדע הבדיוני. הוא מכר את סיפורו הראשון ב־1965, עבד בכתב העת New Worlds וזכה בעבר בפרסים על יצירות שונות. הוא גם השתתף בכתיבת ארבעה ספרי פנטזיה על חתולים מדברים. מי שחיפש מסלול קריירה ישר, עם סימון ברור היכן עוברים לספרות רצינית, כנראה צריך לחפש אצל מישהו אחר.
ב־2022 הוא עצמו ישב בחבר השופטים של הבוקר. השנה החליף צד, ונעשה לזוכה המבוגר בתולדות הפרס. הקוריוז הזה מזכיר כמה בקלות תעשיות תרבות מתאהבות במילה ״חדש״, וכמה מעניין לפעמים להקשיב למי שכבר ראה כמה סיבובים שלה.
גם אחרי סוף הכול, צריך לבחור ספר
למי נועדה הזכייה הזאת להדליק נורה? לקוראים שמחפשים ספרות ספקולטיבית, הומור מטריד ושאלות שאינן נסגרות מיד. מי שרוצה עלילה שמסבירה בנדיבות את העולם שלה, כדאי שיידע מראש שהעמימות כאן היא חלק מההצעה.
לא בדקנו זמינות של תרגום עברי או מלאי בחנויות בישראל. אבל הדיון שהספר פותח מובן היטב גם בלי דרכון בריטי: איך ממשיכים לחיות כשהמציאות מפסיקה להתנהג לפי ההוראות? בגיל 81, הריסון לא הגיש תשובת שירות לקוחות. הוא הגיש סיפור, והשופטים החליטו להקשיב.
לעוד סיפורים בתרבות נט ←
